להכיר, להתייחס, לכבד

אנחנו רוצים להאמין שהחינוך שאנחנו מקנים לילדינו הוא חינוך ערכי. אנחנו באמת רוצים לחנך את ילדינו כך שיהיו אנשים טובים. חלק משמעותי בחינוך שאנחנו מקנים להם עוסק ביחסים שלהם עם אחרים. בעיניי חינוך ערכי חייב לכלול גם התייחסות נכונה לאנשים שונים מאתנו בכלל ולאנשים שיש להם מוגבלויות בפרט. אין זה מובן מאליו. הבה נתחיל בכך שאגיב על סדרה של התנגדויות שעלולות לעבור במוחכם:
  • למה בכלל אני צריך לעסוק בזה? כי נכות, פיגור, עיוורון, אוטיזם – הם חלק מהחיים, הם חלק מהיותנו אנושיים. בכך שאתה מחנך את הילד שלך להכיר בני אדם אחרים שיש להם נכות כלשהי או מוגבלות, אתה הופך את חייו לעשירים ומגוונים יותר והופך אותו לאדם טוב יותר.
  • הילד שלי רגיש מאוד. אני לא רוצה להפחיד אותו. הפחד נובע מדעות קדומות שיש לנו על אנשים שונים מאתנו. אין משהו מפחיד באמת באנשים אלה, זה רק הפחד מהשונה ומהלא מוכר שכל אחד מאתנו צריך להתמודד אתו. אתה, כאדם בוגר, צריך להתגבר על הפחד הזה - למען עצמך, למען ילדך ולמען החברה שלנו. הילד שלך יפחד רק אם אתה תפחד. אם אתה לא תפחד ולא תירתע, לילד שלך לא תהיה שום בעיה!
  • אני לא רוצה לגרום צער לילד שלי. בגלל גילו הצעיר הוא יתקשה להתמודד עם זה. אנשים בעלי צרכים מיוחדים הם לא בהכרח עצובים יותר מאחרים. הילד שלך יכול לשאוב מהם כוחות ולקבל תמונה אופטימית על החיים אם לא תעביר לו מסר אחר.
  • האמת? אין לי כוח לצרות של אחרים. אצלנו במשפחה אף פעם לא היו בעיות כאלה. חכה רגע לפני שאתה יוצא בהצהרה כזאת. מחר זה עלול להגיע אליך. אף אחד אינו חסין. האם היית רוצה שלילד שלך לא יהיה שום חבר, כי אנשים מסביב יאמרו שאין להם כוח לצרות שלך?
  • אבל הילד שלי נועץ מבטים וזה עוד יותר גרוע. לא! זה ממש לא גרוע. ילד נועץ מבטים בכל דבר שונה ולא מוכר. להפך, קרב אותו והסבר לו. תן לו לנעוץ מבטים כמה שהוא רוצה. האדם שמולך יעדיף את ההתייחסות הישירה ממבטים גנובים. משמאל מצורף סרט מדהים על איימי מולן – יפהפייה בעלת 12 זוגות של רגליים תותבות. איימי מספרת בסרט שכאשר באה לתת הרצאה לילדים, ההורים אמרו להם: "רק אל תסתכלו על הרגליים שלה!". במהלך המפגש עם הילדים הם לא רק התייחסו לרגליים השונות שלה, אלא אף המציאו כל מיני סוגי רגליים שיש להן יתרונות פיזיים שאין לרגליים אנושיות.
  • האם אני צריך לחנך את הילד שלי לרחם על אנשים נכים? ממש לא! הדבר האחרון שהם רוצים זה רחמים. בוגרים וילדים שיש להם מוגבלויות רוצים קודם כול שיתייחסו אליהם כאל בני אדם שווים. אנחנו צריכים לגלות הזדהות נפשית עם הקשיים שלהם ועם ההתמודדות הנדרשת מהם יום-יום ושעה-שעה, אבל לא רחמים.
  • לא צריך לרוץ לעזור. אדם שיש לו מוגבלות לא תמיד זקוק לעזרה. אם אתה רוצה לעזור, שאל תחילה אם הוא רוצה את העזרה שלך.
  • אז מה המסר שאני אמור להעביר לילדיי? המסר החשוב ביותר הוא שמדובר באנשים שהם שונים ממך בפרט זה או אחר, אבל במובנים אחרים הם כל כך דומים לך: אדם שאינו יכול ללכת והוא משתמש בכיסא גלגלים כדי לנוע יכול להיות דומה לך בכך שהוא אוהב גלידה, שהוא צוחק כשמצחיקים אותו ונעלב כשמעליבים אותו. אדם שאינו רואה כמוך או אינו שומע כמוך הוא אדם שיש לו משפחה אוהבת בדיוק כמו לך, ויש דברים שהוא ממש מצטיין בהם. אדם שאינו מבין דברים מורכבים ויש לו פיגור שכלי יכול ליהנות משירים ומריקודים בדיוק כמוך, ויש לו חלומות ושאיפות כמו לכל אדם אחר. כל האנשים האלה רוצים שנתייחס אליהם כאל בני אדם שווים. שלא נתייחס למגבלה או ללקות דווקא, אלא לאנושי שבהם.

שלכם,
עפרה


הטיפ של עפרה
יש לא מעט ספרים לילדים שעוסקים באחר, בשונה ובמוגבל. לא כולם טובים, אבל יש ביניהם בהחלט ספרים ראויים. רשימה של ספרים כאלה תוכלו למצוא באתר של משרד החינוך מחוז דרום.
ספר שאהוב עליי באופן אישי ומתאים לגילים צעירים הוא "רוני צוחקת" מאת ג'ין ויליס. מומלץ בחום!


פינת הסרטון
איימי מולן: האישה בעלת 12 זוגות הרגליים – חובה לראות עד הסוף!!!