לקראת עלייתם של הילדים לכיתה א' הורים רבים עוסקים בשאלה "האם להכין או לא להכין את ילדיהם לכיתה א'". להפתעתי הרבה, כוונת ההורים ב"
הכנה לכיתה א'" היא ללמד את הילדים קרוא וכתוב לפני כיתה א'. היום אני מזמינה אתכם לעצור לרגע את העיסוק בסוגיה זו, ולהבין כי
אין זה חשוב כלל אם תלַמדו את ילדיכם קרוא וכתוב לפני כיתה א'. חשוב להבין
מה מניע אתכם לעשייה זו,
מהיכן אתם פועלים,
ואיך להכינם.
חשבו וענו לעצמכם:
האם אתם פועלים מתוך
פחד מכישלונו של ילדכם (אתם מתרגמים זאת ככישלונכם), ומה זה יאמר עליכם כהורים, או שאתם פועלים מתוך אידיאל שידיעת קרוא וכתוב היא ערך עליון?
האם אתם מוּנָעים מתוך
פחד שילדכם "יישאר מאחור" (אתם מתרגמים זאת כחוסר הצלחה שלכם), ומה זה יאמר עליכם כאנשים, או שאתם פועלים מתוך אידיאל שיש "לזרום עם הילד וסקרנותו"?
אם אתם פועלים מתוך אידיאל או מתוך "זרימה עם סקרנותו של הילד" – אין בכך שום פסול, להפך. אך אם אתם מוּנָעים
מתוך פחד מהאפשרות שילדכם "ייכשל", עשייה זו אינה מבורכת, והיא אינה עונה על צורכיהם של ילדיכם. השפעותיה עלולות להיות הרסניות הן מבחינת מערכת היחסים ביניכם והן מבחינת אהבתו וסקרנותו של הילד ללמידה.
ללמד את ילדנו קרוא וכתוב לפני כיתה א',
מתוך פחד, זו מניפולציה על ילדנו כמענה על פחדינו מכישלונו, וממה שזה יגיד עליו ועלינו בעקבות זאת.
אלברט איינשטיין שלא דיבר עד גיל ארבע ולא ידע לקרוא עד גיל שבע, לא התעלה בלימודיו "משום שכפו עליו שיטות שלא היו לרוחו...לימים יספר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור את סקרנותו." (ויקיפדיה)
אם ברצונכם להכין את ילדיכם לכיתה א', הנה כמה עצות חשובות:
-
ציידו אותם בביטחון, באהבה ובאמון עצמיים. האמינו ביכולות ובמסוגלות של ילדיכם והביעו זאת במילים. האמינו בהצלחתם, בחכמתם ובתבונתם. האמינו בכישוריהם ובטוב לבם, ואמרו להם זאת. "שימו תחת זכוכית מגדלת" את מה שאתם אוהבים ומעריכים בהם, והחמיאו להם על כך באופן מדויק – לא סתם "כל הכבוד" או "איזה יופי", אלא: "אתה אחראי מאוד", "את בוגרת", "אתה מדויק וחד-מחשבה", "תמיד יש לך פתרונות יצירתיים", "אתה חבר נאמן", "את כל כך מתחשבת".
אם ילדיכם אינם מתנהגים באופן התואם את ערכיכם, הביעו אי-הסכמה (הציבו גבול) מתוך חמלה ואמפתיה ולא מתוך פגיעוּת (כי לקחתם זאת באופן אישי). שימו לב שמילותיכם מעצימות ומקדמות אותם ואינן מסרסות ומשפילות אותם. בעשותכם זאת תבנו את ביטחונם העצמי של ילדיכם ואת דימוים העצמי.
- עודדו למידה וחשיבה עצמית. תנו לילדיכם להגיע לתשובות ולפתרונות בעצמם, ואל תספקו להם תשובות. לדוגמה: כשילדכם פונה אליכם בשאלה כגון: "מה זה אומר?" או "איך לעשות את זה?", שאלו אותו: "מה אתה חושב על זה?" או "איך אתה היית עושה את זה?". אם ילדכם מציג בפניכם בעיה כגון: "הם לא משתפים אותי במשחק" או "אני לא מצליח ל...", שאלו אותו: "איך אתה היית פותר זאת?" או "איזו דרך אחרת אפשרית, לדעתך?". בכך תאפשרו להם חירות מחשבתית ויצירתיות ותלמדו אותם איך להגיע לתשובות בעצמם - זו העצמה!
-
לַמדו את ילדיכם שאין הם צריכים להשיג משהו כדי להיות נהדרים ונפלאים יותר. למדו את ילדיכם שאין להזדהות עם ציונים ותוצאות, וכך תשללו מילדיכם את הפחד מפניהם.
חשבו לרגע: מה היה קורה אילו היינו מלמדים את ילדינו לא להזדהות עם הציון שהם מקבלים, ושהציון אינו "עושה את מי שהם", אלא הוא מדד לתשובות שענו באותו רגע.
כך הם היו עושים את המבחן מתוך סקרנות ומתוך רצון לדעת, ולא מתוך פחד להיכשל או רצון להצליח. אתן לכם דוגמה אישית:
יום אחד, כשאספתי את בתי משער בית הספר, היא הייתה בהיסטריה לגבי מבחן שיתקיים בעוד מספר ימים. היא דיברה במהירות כה גדולה, במשפטים קטועים ובלי לנשום: "את חייבת לכתוב לי מכתב, את חייבת לכתוב לי מכתב, אני לא רוצה לעשות את המבחן, אני לא עושה את המבחן..יהיה שם שעון, אני לא יכולה עם שעון... תכתבי לי מכתב שאני לא עושה את המבחן......". בסבלנות ובסקרנות שאלתי אותה מה מפחיד אותה וממה היא חוששת. וכמובן תשובותיה היו: "שאני לא אצליח" ואז... "שאני לא ארגיש טוב עם עצמי.". עניתי לה: "בובי שלי, אין שום ציון שאת צריכה להשיג, שום דבר שאת צריכה לעשות כדי להיות יותר נהדרת, מושלמת ונפלאה מכפי שאת כבר. עשי את המבחן מתוך הנאה וסקרנות, ממש כפי שאת משחקת במשחק, תיהני ממנו, תלמדי ממנו...הציון אינו חשוב כלל וכלל."
בסופו של דבר היא עשתה את המבחן, נהנתה ממנו ואף קיבלה ציון גבוה. אינני מספרת לכם זאת כדי להרשימכם בתוצאותיה, אלא כדי להראות לכם את הכוח של הענקת ביטחון, אהבה ואמון בילדיכם.
-
לִמדו איך להתמודד עם פחדים ולַמדו זאת גם את ילדיכם. פחד הנו רגש לגיטימי, נורמלי וחלק מחיי כל אדם, בייחוד אצל הורים אשר רוצים מעל לכול באושרם ובהצלחתם של ילדיהם. עם זאת עלינו להבין, שפחד הנו תחושה רגשית הנובעת ממחשבה על מה שעלול לקרות בעתיד. כלומר, זה לא קורה באמת, "עכשיו", אלא זוהי אופציית התרחשות. מכיוון שאלו רק מחשבות, אפשר ורצוי שנחליפן במחשבות חיוביות. מחשבות אלו בסופו של דבר קובעות את הרגשתנו ויוצרות את מציאותנו, ולכן רצוי שנבחר במחשבות נעימות, משמחות ומרגיעות; שנבחר במחשבות אשר מעצימות ומצמיחות אותנו ולא במחשבות המשתקות אותנו. לדוגמה: "מה יהיה אם הוא לא יצליח בלימודים?" הַחליפו ב"ודאי שיצליח בלימודים". "אם לא יהיו לה חברות?" החליפו ב"היא מוקפת בחברות ובאהבה". השקיעו אנרגיה ותשומת לב בבחירת המחשבות. בחרו בתסריט שבו אתם רוצים עבור ילדיכם, והבחינו איך הרגשתכם והמציאות שלכם משתנה בהתאם. גם אם "נדחפות להן" מחשבות שליליות, פשוט תנו להן לחלוף והחליפו אותן במודע במחשבה אחרת.
בחרו להאמין ולסמוך שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. אמונה וביטחון, פחד וחשש
מקורם היחיד בפנימיותנו, והם בחירה שלנו בלבד.
לסיכום: אני מזמינה אתכם, ההורים, להבין שהצֵידה החשובה ביותר לילדיכם לפני עלייתם לכיתה א' אינה למידת קרוא וכתוב, אלא אהבתכם, נוכחותכם ואמונכם בהם. כאשר הילד "מצויד" באהבה, באמון ובביטחון עצמיים, הוא יהיה פנוי לכל למידה בקלות יתרה.
בברכת שנת לימודים מוצלחת ומאושרת,
שני הורביץ